<h1>ראבי"ה סימן קל"ב</h1>
<h2>דף מט:</h2>
עד כמה מזמנין עד כזית ר' יהודה אומר עד כביצה. והלכתא כסתמא דמתניתין אע"ג דר' מאיר היא, מדאמרינן אבל להוציא אחרים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן. ובפ' כיצד מברכין גרסינן [מי סברת] כזית גדול בעינן [וכו'], אלמא דשיטת התלמוד כר' מאיר. מיהו מברך המוציא אפי' בפחות מכזית, דאסור ליהנות מעולם הזה בלא ברכה: כיצד מזמנים בשלשה אומר נברך בשלשה והוא אומר ברכו בעשרה אומר נברך לאלהינו בעשרה והוא אומר ברכו אחד עשרה ואחד עשרה רבוא אומר נברך [ל]אלהינו. ואוקימנא למתניתין כר' עקיבא דמה מצינו בבית הכנסת שלעולם אומר ברכו את ה' וכו', ור' יוסי הגלילי פליג ואמר לפי רוב הקהל הם מברכים ואמר רב הלכה כר' עקיבא. ומיהו במה דאמר ר' עקיבא דלא אמרינן המבורך לית הלכתא כוותיה, דאמרינן הא נהוג עלמא כר' ישמעאל לומר בבית הכנסת ברכו את ה' המבורך לא שנא בתפלה ולא שנא בקריאת התורה: ומסקנא דנברך עדיף לומר מברכו, דאמר שמואל לעולם אל יוציא אדם עצמו מן הכלל, שהרי משה רבינו נענש שאמר תביאמו ותטעמו ולא נכנס לארץ. [ויש גורסין] אלא לאו שמע מינה כי הדדי נינהו. ומיהו לכל הגירסות אם אמר ברכו אין תופסין אותו על כך. ומיהו בבית הכנסת לשליח צבור נכון לומר ברכו, וכן לקורא בתורה, דגרסינן בירושלמי אמר שמואל איני מוציא את עצמי מן הכלל היתיבון הרי הקורא בתורה אומר ברכו א"ר אבין מכיון דהוא אמר המבורך אף הוא אינו מוציא עצמו מן הכלל: ומברכותיו של אדם ניכר אם תלמיד חכם הוא כיצד אמר ומטובו חיינו או שאמר חיים או שאמר למי שאכלנו משלו או שאמר על המזון שאכלנו משלו הרי זה בור. ולא דמי להא דאמרינן למי שעשה נסים וכו', דהתם מוכחא מילתא דהקדוש ברוך הוא דקעביד לן ניסים. והני מילי בתלתא אבל בעשרה כיון דמזכיר שם שמים מוכחא מילתא כדתנן נברך לאלהינו אלהי ישראל וכו' על המזון שאכלנו משלו, והוא הדין בעשרה אם ירצה יאמר על המזון: ואמר רבה תוספאה הני בי תלתא דכרכי רפתא בהדי הדדי וקדים חד מינייהו ובריך לדעתיה אינהו מזמנים עליו איהו לא מזמן עלייהו שאין זימון למפרע. ואם עמד והלך לו ולא בירך קוראים לו ומזמנים עליו, כדאיתא בריש פרקין.
